שפת המקום – מלאכת קרמיקה ובטון

לצד בתים, כבישים, רהיטים וחלומות במדינת ישראל הצעירה נוצרו גם לא מעט כלים. בין אמנות דקורטיבית לתעשייה ממוכנת, בין פסי יצור עמוסים לעבודות יד חד־פעמיות אחת התעשיות האיקוניות של העיצוב והקראפט הישראלי היא תעשיית הקדרות והקרמיקה. עם התפתחות היישוב העברי צמחו בארץ מפעלים שהפכו לאבני דרך, הנה ארבעה רגעים נבחרים:

אחד המפעלים הראשונים היה מפעל ׳נעמן׳ שהוקם ב-1939 בעכו כמפעל ציוני לייצור לבנים לישוב היהודי. כמה שנים אחרי כן נפתחה המחלקה לייצור כלי חרסינה ונעמן הפכה למפעל מוביל לייצור מערכות אוכל וכלים שימושיים, שהגיעו עד לבית הנשיא. 

ב-1946 מוקם מפעל ׳חרסה׳ לכלים סניטריים. לצד אסלות וכיורים לאוכלוסיה ההולכת וגדלה, בין 1955 ל־1965 נחמיה עזז מקים מחלקה אמנותית, מתוך רצון לנצל שטחי תנור ריקים ולייעל את הייצור. הכלים יוצרו בטכניקת יציקה לתבניות, במהדורות קטנות, וכללו עיטורים ידניים על ידי ציירות המפעל.

בתחילת דרכו יצר מפעל ׳לפיד׳ רעפים וכלים סניטריים, אך בהמשך התמקד בייצור כלי קרמיקה לבית. הכלים שעוצבו בו אופיינו בעיטורים גרפיים שהפכו לסימן היכר של הסגנון הישראלי בהשראת נופי הארץ, מוטיבים מקראיים, טבע וצומח מקומי. המחלקה האומנותית במפעל איפשרה לאמניות ואמנים לעצב, לחקור וליצור מתוך מגע ישיר עם חומר הגלם ועם רוח המקום. הספר ״לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך״ מסכם 8 שנות מחקר נרחב של העיתונאי קובי קלייטמן, בנו של רובין קלייטמן ז"ל, שהיה מנהל האחזקה של המפעל. 

בתוך המתח הזה, נמצא גם ׳בית היוצר׳ שהוקם ב־1963 על ידי אורי רובנר, משה אייל וצבי בן־אמיתי ופעל עד 1984. המפעל ייצר מאות פריטים ייחודיים והיה לאחד המפעלים המצליחים באותה התקופה. בספרה ״בית היוצר-עיצוב ישראלי בחמש שפות״ מבקשת רביד רובנר, היסטוריונית ותיאורטיקנית של עיצוב ונכדתו של אחד המייסדים, לשזור בין היסטוריה לאומית והיסטוריה של עיצוב מקומי, על ידי חלוקה של תוצרי המפעל לחמש שפות: פיסולית, ארץ ישראלית, מודרניסטית, גרפית ומזרחית.

במבט כולל, תעשיית הקרמיקה הישראלית שיקפה, אולי יותר מכל תחום אחר, את הלך הרוח המקומי. בעקבות תהליכי הפרטה, שינויי מדיניות והעדפת יבוא – נסגרו רוב המפעלים, מבלי שתועד פועלם או נשמר סיפורם התרבותי־עיצובי. היום, לצד פריחה של יוצרים עצמאיים בתחום, ניכרת גם תנועה של אספנות, מחקר והתרפקות על הירושה התרבותית הנפלאה הזו.

מעט חומרים עיצבו את המרחב הציבורי בישראל כמו הבטון. מאז הקמתה, מדינת ישראל נבנתה תוך מרוץ מתמיד קדימה: לקלוט, ליישב, להקים תשתיות, לפתח פרברים, לחדש ערים. הבטון היה חלק בלתי נפרד מהמהלך הזה – חומר זמין, חזק ומהיר ליישום, שהפך מהר מאוד לאבני הבסיס של המרחב הישראלי. ובכל זאת, בשבועות האחרונים נזכרנו שגם מה שנדמה חזק ובלתי חדיר, עלול להתפורר.

אם האבן הירושלמית הנושאת מסורת ויד-אדם מקומית נתפסת כחומר של נוף היסטורי, הרי שהבטון סימל את העתיד: את ההבטחה המודרניסטית, את היעילות, את הניקיון הויזואלי. בשנת 1951 מוקם מפעל הבלוקים הראשון של איטונג ומסמן קפיצה טכנולוגית בבנייה הישראלית. ׳הבלוק הלבן׳, קל פי שלושה מלבנת בטון רגילה, מבודד חום ורעש ועמיד לאש – התאפיין בפשטות ייצור ומתודת בנייה מהירה.

אבל הבטון לא נשאר רק בגבולות קירות הבתים. בעשורים הבאים הוא גולש אל המרחב הציבורי, והופך לשחקן מרכזי בעיצוב החוויה האורבנית. חברת אקרשטיין – שהחלה את דרכה ב־1925 וחוגגת השנה 100 שנים להיווסדה, מזוהה יותר מכל עם הפיתוח העירוני של ישראל בזכות אבני הריצוף האיקוניות.

אבני הריצוף המשתלבות חוללו מהפכה תשתיתית ואסתטית כאחד. הן אפשרו לא רק עמידות ותחזוקה קלה, אלא גם שפה עיצובית מודולרית , כזו שיוצרת בקלות ייחוד לכל מרחב. תבניות הריצופים מכתיבות את תנועת הרגליים, את תחושת הסדר במרחב, מייצרות גבול בין ציבורי לפרטי. דפוסי הריצוף, שנעים בין מלבנים קלאסיים למערכת גרפית מורכבת, הפכו עם השנים לחתימה של מקום, ולחלק בלתי נפרד מהזיכרון האורבני.

בפארקים, בחצרות בתי הספר וברחובות העיר – בחצי המאה האחרונה אובייקטים מבטון יצוק של שחם אריכא הפכו לסמלים של המרחב הציבורי הישראלי, כשהם משמשים לא רק כפונקציה אלא גם כאלמנט עיצובי המחבר בין המשתמשים למרחב. 

בעשורים האחרונים הבטון חוצה את גבולות התשתית והפך לחומר שמזמין חקירה. מאובייקטים שימושיים ועד פרויקטים חומריים מחקריים, מעצבים עצמאיים בני זמננו חוזרים אל הבטון לא כפיתרון קונסטרוקטיבי בלבד, אלא כבחירה אסתטית. מה שהחל כחומר של פשטות וצורך, הפך עם הזמן גם לזירה של עיצוב, של חקירה צורנית ושל פואטיקה חומרית. 

בפרויקט הגמר מציגה נטע גטה, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, סדרה של קבוצת אריגים ניסיוניים, מבוססים על עיצוב בגריד, המחבר בין עולם הבניה ופעולת האריגה. החיבור בין אריחי הבטון ורצועות האריג מאפשר לבחון מערכות יחסים מורכבות בין בניין לטקסטיל, בין חומרי הגלם ותכונותיהם – בין המוצק לגמיש, בין תנועה לסטטיות, ובין גיאומטריה, צבע ומיקום במרחב הציבורי.