שפת המקום – מלאכה בעץ ופלסטיק

לפני שאנחנו מסתכלות קדימה אל ה׳שורטליסט׳ – דור העתיד של מעצבות ומעצבי המוצר – אנחנו עוצרות להביט אחורה, אל החומרים שמהם נוצקה שפת המקום. במהלך המאה האחרונה, מלאכת העץ ליוותה את תהליכי ההתיישבות, הבנייה והתרבות בישראל. היא נולדה מצרכים קיומיים בסיסיים עבור המדינה הצעירה והצומחת ועם השנים הפכה לזירה של יצירה, עיצוב וזהות. בין נגריות קיבוציות למפעלים עירוניים, בין פונקציונאליות מינימליסטית לאסתטיקה חדשה – הנה חמישה רגעים בעיצוב מקומי בעץ. 

עוד לפני קום המדינה קיבוצים רבים הקימו נגריות קהילתיות שהתמקדו ביצירת רהיטים בסיסיים בעץ מלא וטכניקות מלאכה מסורתיות, לעיתים בהמשך להשכלה לה זכו באירופה. תעשיית רהיטי הזורע חנכה בשנת 1964 את המפעל החדש שכלל הגדלה של מבנה התעשייה, והרחבת מערך היצור. אחד הכיסאות האייקוניים של התקופה הוא ׳הכיסא המכופף׳ – שבהמשך זכה לשם כיסא אסף או כיסא ליאור – עשוי שילוב של עץ מלא ולמינציה של קילופים שנכבשו יחד ומעוצב בהשראת הפונקציונליזם האירופי. 

צמיחתה המהיר של המדינה הצעירה שקלטה עולים רבים, יצרה צורך דחוף בייצור רהיטים למבני ציבור ומוסדות המדינה, כמו גם לדירות השיכונים. ה׳ספסלית׳ בעיצוב משה פיטרו – היא ספסל ישיבה עם ארגז אחסון מובנה, שהתאים במדויק למרחבי המגורים הצנועים של התקופה. הפריט הרב-שימושי החדשני שילב נגרות בעץ אורן עם עבודת ריפוד ובהמשך גם טאץ׳ של פורמייקה. 

בעשורים הבאים, עם ההתפתחות הכלכלית, השפעות מערביות הכניסו שינוי הדרגתי: מעבר מעיצוב ריהוט מוסדי צנוע לעיצוב ריהוט ביתי בסגנון מודרני. חברת המטבחים הותיקה רגבה, הציגה מטבח פתוח אל סביבת המגורים, עשוי פורמייקה בשילוב פורניר מייפל בקווים מעוגלים. המטבח שהוצג בתערוכת המטבחים בגני התערוכה בתל אביב, כלל חידושים בהשראה אמריקאית כמו תאורה אינטגרלית שהפכה להיט בשנות ה-80.

בעשורים האחרונים היבוא הזול מאירופה והמזרח הרחוק הביאו להאטה ואף סגירה של מפעלים רבים. קווי ייצור נעצרו, וידע תעשייתי רב אבד או הוסט. חלק מהמותגים המקומיים בחרו להשתנות עם השוק ולהתמקד בייבוא, על פני ייצור וחלק יישארו זיכרון מתוק. עם זאת, בשדה המקומי פורחת סצנת עיצוב בעץ עצמאית, שמתעקשת להמשיך וליצור בטכניקות מסורתיות כמו גם בטכנולוגיות מתקדמות. אחד המעצבים הבולטים הוא פיני ליבוביץ, שאף העפיל לשורטליסט של הפרס בעיצוב מוצר 2021 ויצר סדרה של רהיטים מעץ העוסקים במושג ׳רישום בחלל׳. אותו חומר גלם, טיפול אחר לחלוטין: המעצב הצעיר יובל בוכשטב, מלקט עצים מקומיים ומייצר מהם אובייקטים שימושיים על ידי חריטה וגילוף ידני. 

לעומת העץ, הפלסטיק – חומר תעשייתי צעיר – נכנס לארץ באמצע המאה הקודמת עם הבטחה של ייצור זול, צבעוני ועמיד. בתוך כמה עשורים הפך הפלסטיק לחומר ששינה את כללי המשחק והפך לחלק בלתי נפרד מהבית הישראלי. אבל איך הגענו אל שדות הפיתוח והעיצוב שממקמים את ישראל בחזית החדשנות העולמית? הנה חמישה רגעים בעיצוב מקומי בפלסטיק.

מפעל ״תמה״ (תעשיות משמר העמק) נוסד בשנות ה־50 כחלק מהמאמץ הקיבוצי לייצר תעסוקה לחבריו. בעשורים שלאחר מכן כלי האוכל הצבעוניים והעמידים של תמה הפכו לחלק מהנוף החומרי של החיים בישראל. דווקא פריטים יומיומיים ופשוטים אלה, נוכחים עד היום כמעט בכל מוסד ציבורי: בגני הילדים, בקיבוצים, במטבחים הצבאיים ובתי חולים. 

ב־1982 מקימים הנס פלדה ואילנה הרשנברג-פלדה ברחוב שינקין בתל אביב את פלסטיק פלוס – חלוצה ישראלית בפיתוח ובמיצוב העיצוב התעשייתי המקומי. עם חזון, כישרון וללא ידע אקדמי, עיצבו ויצרו חפצי יום־יום – אהילי פוליפרופילן, רהיטים קלים ואובייקטים דקורטיבים – בצבעוניות וחומריות רעננה, תוך שימוש בטכניקות של תעשייה זעירה, על גבול המלאכה.

בעיצוב רהיטים, שנת 1985 סימנה מהלך משמעותי: חברת כתר השיקה את כיסא הפלסטיק המיתולוגי ביציקה אחת (מונובלוק). לידתו של הכיסא האייקוני מסמלת נקודת מפנה בעיצוב הישראלי – שימוש בשיטת הזרקת פלסטיק בתבנית, שאיפשרה ייצור המוני למוצר נוח ועמיד במיוחד. התוצאה: אובייקט פונקציונלי שהפך לסמל תרבות.

חברת טייני לאב (Tiny Love) נוסדה ב־1993 על ידי שושי ויצחק אורן, בעלי רשת "שילב", מתוך צורך במותג צעצועים התפתחותיים שיתאים לתפיסת העולם החינוכית והעיצובית של הרשת. הצעצועים הראשונים שפותחו התבססו על פלסטיק איכותי שעמד בתקני בטיחות מחמירים. הצעצועים עוצבו בצבעוניות עזה וניגודית, שהוכחה כאידיאלית להתפתחות תקינה של התינוק וזכו להצלחה גדולה ברחבי העולם.

עם הכניסה למאה ה-21, סצנת העיצוב המקומית ממשיכה להעניק פרשנויות חדשות לפלסטיק. סדרת בקבוקי המים המודפסים של טליה מוקמל, זוכת פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב 2021, ביקשה לחקור את גבולות ההדפסה התלת־מימדית בפלסטיק ויצרה שפה פיסולית ייחודית, בין קראפט ישן לקראפט חדש.