תערוכה, קטלוג וסיכת דש – חלק ב׳

כבכל שנה וכחלק מהמחויבות העמוקה של פרס אדמונד דה רוטשילד לעידוד וקידום מצוינות בשדה העיצוב מקומי, אסופת מעצבים צעירים ומבטיחים לקחו חלק בעיצוב התערוכה והקטלוג השנתיים לצד סיכת דש ייחודית שהוענקה לכל מועמד ומועמדת לפרס – כתבה שניה בסדרה.

מאיה תבור, בוגרת התואר לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל, לקחת חלק ביצירת הקטלוג השנתי ותיעדה את המרחב האינטימי ביותר של כל אחת ואחד מהמועמדות והמועמדים – שולחן העבודה. בדומה למתודה בפרויקט הגמר שלה ׳מפה, שולחן.׳ – שסקר את שולחן העבודה בהיבט רגשי, היסטורי, מגדרי ופנומונולגי, התיעודים נארזו בצורת קולאז׳ השואב השראה מהצילומים של דיוויד הוקני.

״אני רואה בשולחן העבודה כמפת דרכים, לכל אובייקט יש מסלול משלו עם סיפור ייחודי לו. בנוסף, יש קשר סנטימנטלי מאוד חזק במרחב הזה – לצד אובייקטים פונקציונליים האדם מציב אובייקטיבים רגשיים שתורמים בהיבטים של השראה או שייכות – הגיאוגרפיה של הלב״.

״לאורך לא מעט מהמפגשים עם השורטליסט עלתה תחושת היחשפות גדולה מצידם. מרחב העבודה הוא מרחב שצריך לדעת איך להחזיק ברגישות ובעיניים סקרניות ולומדות, ובעיקר לא לראות את ההזדמנות הזו כמובנת מאיליה. שולחן העבודה שלח את היוצרים אל מרחב פנימי, אל מושג הבית והשייכות. מהנקודה הזו, האותנטיות ביותר, נוצר שיח כנה ומרגש״.

אופיר הללי, צורף, מעצב ואמן, עיצב את סיכת ההוקרה לוועדת השיפוט ולמועמדות והמועמדים הסופיים לפרס בתקשורת חזותית. הסיכות, עשויות כסף ומשובצות באבן סברובסקי כחולה קטנטנה, מייצרות דיאלוג גרפי וחומרי עם פסלון הפרס שעוצב על ידי סטודיו Reddish (נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן).

״מה מניע אותי? בעיקר רגש. המון סקרנות וקבלה של טעויות כהזדמנות לדברים חדשים. תהליך החיפוש היה פתוח ומשחקי בהתחלה, על מנת לאפשר לסקרנות לפרוץ ולהיות פתוח לגילויים חדשים. זו היתה הזדמנות מאתגרת לעבוד עם אייקון מזוהה ומוצלח ולמצוא היכן אני בא לידי ביטוי כיוצר״.

הללי הוא בוגר לימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל ועוסק כמעט עשור כצורף. הוא מעיד על עצמו שהדגש אצלו בסטודיו הוא על תהליכים ולמידה עצמית. הדיוק והרגישות שלו לפרטים מתגלים בכל החלטה עיצובית. את הסיכה, שמהדהדת מטבע עתיק ניתן לענוד על דש הבגד אך גם להציג לראווה על מדף, הודות לרגלית חכמה בחלקה האחורי.

״כבר מההתחלה ידעתי שחשוב לי להעניק לסיכות תוקף רשמי, לכן על כל סיכה יש סט של הטבעות: מדינת ישראל (מכון התקנים), שלי כיצרן, טוהר החומר (כסף 925) ולוגו הפרס. החותמת האחרונה של הלוגו הינה תוספת שההשראה שלה היא מהסקיצות שעשיתי ונוצרה במיוחד עבור פרויקט זה. למעשה, כל סיכה היא אישית וכך גם תשומת הלב והכוונה. כולן מכילות את אותם רכיבים, אך אין אחת שזהה לשניה״.