זרקור על איור ישראלי

במהלך ייחודי מקדיש מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית את כל שטחו לעולם האיור הישראלי, עם שמונה תערוכות ופרויקטים חדשים שהוכנו על ידי למעלה מ-30 יוצרות ויוצרים בדורות שונים. האיור הוא אחד מעולמות היצירה האהובים על הקהל: הוא נע בין עיצוב לאמנות, יש לו סיפור וקל להתחבר אליו. מערך התערוכות ‘ספרו לי עוד’ מציג את הפנים השונות והמפתיעות של האיור הפורץ מהדף ומקבל ביטוי חומרי מגוון בפיסול, בטקסטיל, בצילום, באנימציה ועוד.


מערך התערוכות ‘ספרו לי עוד’, המוצג במוזיאון החל מיולי 2023, מבקש לשקף את המנעד הרחב שבו פועל האיור. מתפקידו המסורתי במתן פרשנות לטקסט, לבין עבודות שזכות קיומן טמונה בכוונה האמנותית של יוצריהן. בנוסף יינתן דגש על הסיפור – מי מספר, מי מבקש שיספרו לו, ואיזה תפקיד ממלא האיור בסיפור; אבל לא פחות חשוב, גם על העוד – למה אנחנו לא מסתפקים בקיים, ומתי אנו מבקשים עוד (ועוד ועוד).

״את המחווה הראשונה זאב אנגלמאיר קיבל ימים ספורים אחרי פתיחת התערוכה שלו במוזיאון בית העיר שם שושקה נולדה, או יותר נכון יצאה מהצדפה והפכה לבשר ודם. מאז הוא לא מפסיק לקבל מחוות, על אחת כמה וכמה מאז הפכה שושקה אקטיביסטית פעילה, עוד מימי המחאה בבלפור ועד הפיכתה לאורחת קבועה בקפלן״, מסביר יובל סער, אוצר מערך תערוכות האיור.


׳אלף שושקות׳ הוא מיצב תלוי מקום, קיר ורוד עמוס ושמח, בו מוצגות לראווה שלל מחוות להן זכתה הדמות והתופעה ׳שושקה׳ ונאספו על ידי המאייר והקריקטוריסט זאב אנגלמאיר מאז נוצרה. שושקה בדמות הקומיקס התחילה להופיע בפנזינים לפני כ-30 שנה ואז שוב בספר ׳מסע לוולגריה׳. שושקה מתוארת לעיתים כאלטר אגו של זאב אנגלמאיר – בלונדינית עגלגלה ורודה וארוכת ריסים – שקמה מהדף ויוצאת להפגין עם שלטים כתובים בכתב יד אנגלמאירי איקוני ותועפות של הומור אקטואלי.


שני כוחות מעצבים את חייה של האמנית מרב סלומון: הצורך לזכור והכמיהה לשכוח. בתערוכה ׳הבלתי נשכחים׳, היא חוזרת לנושא שזכה לטיפול הקרוב והמקיף ביותר באיוריה לאורך השנים: המוות ומה שנלווה אליו: כאב, צער וטראומה. בתערוכה נפרשות עבודות חדשות – במרכזה רישומי פחם גדולי ממדים, כל אחד מוקדש לזיכרון אישי מאחד מקרוביה של סלומון, שמתו לפני או במהלך חייה. ממדי הרישום, הסמלים המלווים כל אחת מהדמויות ואופן ההצבה מקנים לזיכרון האישי אופי מיתולוגי ומעניקים לו מעמד של אנדרטת זיכרון.


בסדרה "מקורות היגון", עוסקת סלומון באבל ובסבל. דמות אישה גרוטסקית חוזרת ומופיעה בתנוחות שונות של בכי, נהי, צער ואובדן שליטה. סלומון מחצינה את היגון עד לדרגה בארוקית, ונוזלי הגוף ניגרים למזרקות ענק מפוארות. כך מועצמים הרגש והכאב עד לכדי עונג, ובה בעת מוגחכים ומעוררים רחמים. עבודותיה של סלומון מספרות סיפורים באמצעות דימויים חזותיים וכמעט ללא מילים, מתפקדות כמו שעונים המציגים גישות שונות לזמן ולרצון לשלוט בו. הזיכרון והשכחה הם כמחוגים המסמנים את הזמן החולף.


בתיה קולטון ורוני פחימה מכנות את עצמן פועלות, ואת העבודה על התערוכה הן מתארות כמפעל, עם סדר יום נוקשה ועבודה פיזית קשה וממושכת. התוצרים: סיפורי אהבה היוצאים מתוך הטקסטיל ומתוך הטקסטים. יחד הן בוחנות את החוטים הנמתחים בין המכונה, המלאכה והטקסטיל, את הקשר בין חוט לסיפור, בין בד לבדיה, בין טקסט לטקסטיל, בין מלאכת הסיפור למלאכת האריגה.

שבעה סיפורים, ביניהם האגדה הסורית ׳הקוף למד לארוג׳, עומדים בבסיסה של התערוכה שמבוססת על מעשיות, אגדות עם ומיתוסים הקשורים במלאכת הטקסטיל. במיצב תלוי מקום מרהיב, מרחיבות קולטון ופחימה את נקודת המבט ואת המחקר, הן על טקסטיל והן על תיאוריות של סיפור.


אוצרת ראשית: דר׳ איה לוריא, אוצר מערך התערוכות: יובל סער, אוצרות שותפות: שוע בן ארי, ענבל ראובן. התערוכה בינג׳ מתקיימת בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד וחברת Monday.com.


הגישו מועמדות לפרס בתקשורת חזותית!

להגשת מועמדות